<h1>סמ"ג לאוין סימנים ע'—ע"ה</h1>
<h2>דף יח.</h2>
בפרק אין דורשין דריש כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כ"ג ח') לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים ט"ז ח') מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי, שביעי עצור בכל מלאכה ולא ששי הא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים להודיע איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, והתירו כל דבר האבד, עוד מביא בהלכות גדולות (דף מ"א א') ההיא דאמרינן במגילה (כ"ב ב') ימים שאין בהן ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה, מהכא משמע שאין איסור מלאכה בחול המועד מן התורה כמו בראשי חדשים (חגיגה י"ח א' תד"ה חולו ע"ש), ואיסור מלאכה לנשים בראשי חדשים ואיסור מלאכה לאנשים בחול המועד הכל מדברי סופרים כאשר יתבאר, אומר רבינו יעקב (שם ע"ש) דכל המקראות שמביאין התנאים בפרק אין דורשין אינן אלא אסמכתא בעלמא, דאי מדאורייתא לא היו חכמים מקילין לחלק מלבם בין דבר האבד לשאינו אבד, דבדאורייתא אין שייך לחלק, ואף על גב דאמרינן התם לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, מכל מקום אי אפשר שהיו חכמים מקילין כל כך אי הוה איסור דאורייתא, וכן משמע בתחלת מועד קטן (ב' א'), ובסוף פרק מי שהפך (מו"ק י"ג א') דקאמר מועד משום טירחא הוא ולא טירחא הוא, פירוש כשטורח נראה מבזה את המועדות, והא דאמרינן בתחלת מי שהפך (מו"ק י"א ב') אבל איסור מלאכה מדרבנן חולו של מועד איסור מלאכה דאורייתא, היינו ד[מ]סמכינן לה אקראי דאורייתא אבל אסמכתא דאבל (עמוס ח' י') והפכתי חגיכם לאבל דברי קבלה הם.
